ביאור שטיינזלץ על שבועות כ״ה

1 ומשיבים: בחטאת קאמרינן אומרים אנו, שמדובר במשנה רק על חטאות שיש חיוב כרת על זדונן.

2 רבינא אמר תירוץ אחר: כי קתני כאשר שנה הרי זה מידי דחייל אמידי דבר דבר שחל על דבר שבן אכילה הוא, אבל שבועה דחיילא אמידי דלאו בר שחלה גם על דבר שלא בן אכילה הוא — לא קתני שנה.

3 ומקשים: והרי שנה הקדש, דחייל נמי שחל גם כן על עצים ואבנים שאינם בני אכילה!

4 אלא כך צריך לומר: כי קתני כאשר שנה — הרי זה מידי דחייל אמידי דאית בה מששא דבר שחל על דבר שיש בו ממש, שבועה דחיילא אמידי דלית ביה מששא שחלה גם על דבר שאין בו ממש, כגון הנשבע "שאישן" ו"שלא אישן", שאין ממש במעשה זה של השינה, כיון שהיא איסור מסוג אחר לא קתני שנה אותה כאן.

5 א משנה בכלל שבועת ביטוי שחייב עליה קרבן עולה ויורד, אם עבר עליה בשוגג, אחד שבועה על דברים של עצמו הנוגעים לו, ואחד הנשבע על דברים של אחרים, ואחד דברים שיש בהן ממש, ואחד הנשבע על דברים שאין בהן ממש.

6 ומפרשים את הכללים: כיצד הם "דברים של אחרים"? אמר "שבועה שאתן לאיש פלוני" או "שבועה שלא אתן", וכן שבועה לשעבר — "שנתתי לאיש פלוני" או "שלא נתתי לאיש פלוני", שבכל אלה שבועתו מתייחסת לאנשים אחרים.

7 ו"דברים שאין בהם ממש" — כגון שנשבע "שאישן" וכן שנשבע "שלא אישן", וכיוצא בזה לשעבר: "שישנתי" ו"שלא ישנתי", שהשינה הריהו דבר שאין בו ממש. וכן אם נשבע "שאזרוק צרור לים" ו"שלא אזרוק", "שזרקתי" ו"שלא זרקתי". זו שיטת סתם משנה.

8 ר' ישמעאל אומר: אינו חייב אלא על העתיד לבא כלומר, אינו חייב אלא כשנשבע על דבר שיהיה לעתיד לבוא ולא על מה שהיה בעבר, שנאמר בשבועת ביטוי: "או נפש כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להיטיב" ויקרא ה, ד, ומשמעות הדברים היא להבא.

9 אמר לו ר' עקיבא לר' ישמעאל: אם כן, אם אתה לומד מכאן שאין חייבים אלא על שבועה כלשון הכתוב, אין לי אלא דברים שיש בהן הרעה והטבה, דברים אחרים שאין בהן הרעה והטבה, מנין שיש בהם חיוב על השבועה?

10 אמר לו ר' ישמעאל בתשובה: לומדים אנו דברים אלה מריבוי הכתוב. אמר לו ר' עקיבא: אם ריבה הכתוב לכך, גם דברים שאינם הרעה והטבה, ריבה הכתוב גם לכך, לנשבע על העבר כנשבע על העתיד.

11 ב גמרא ובענין הנזכר במשנה ששבועה חלה על דבר שאין בו ממש תנו רבנן שנו חכמים: יש חומר צד חומרה בנדרים יותר מבשבועות, וחומר בשבועות מבנדרים. ומפרטים: חומר בנדרים — שהנדרים חלים על דבר מצוה, שאם אסר עליו בנדר דבר שמקיים בו מצוה — חל הנדר כדבר הרשות, מה שאין כן בשבועות, שאינו יכול להישבע על מצוה לבטלה, ואם נשבע לעשות מצוה — אין שבועתו חלה.

12 מצד שני חומר בשבועות — שהשבועות חלות גם על דבר שאין בו ממש כדבר שיש בו ממש, מה שאין כן בנדרים שאינם חלים אלא על דבר ממשי.

13 ג שנינו במשנה: כיצד? אמר "שבועה שאתן לפלוני" ו"שלא אתן". ומבררים: מאי מה פירוש "אתן"? אילימא אם תאמר שאמר "אתן צדקה לפלוני עני", הלוא מושבע ועומד על כך מהר סיני הוא, שנאמר: "נתון תתן לו" דברים טו, י, ואין שבועה חלה על שבועה!

14 אלא הכוונה היא שאמר "אתן מתנה לפלוני עשיר", שאין בה צד של מצוה.

15 ד שנינו במשנה: "שאישן" ו"שלא אישן", שהשבועה חלה עליו, וחייב קרבן אם עובר על שבועתו. ושואלים: איני וכי כן הוא? והאמר והרי אמר ר' יוחנן: האומר "שבועה שלא אישן שלשה ימים" — מלקין אותו וישן לאלתר, ואין מחכים עד שיעבור על שבועתו, לפי שיודעים מראש שהשבועה היא שבועת שוא. ואילו מכאן יוצא שרק כשעובר על השבועה הוא מתחייב!

16 ומשיבים: התם שם בדברי ר' יוחנן מדובר שאמר "שלא אישן שלשה ימים", הכא כאן במשנה מדובר שלא אמר "שלשה ימים".

17 ה שנינו במשנה שאם נשבע: "שאזרוק צרור לים" ו"שלא אזרוק", הרי זה בכלל שבועת ביטוי שמביאים עליה קרבן אם עבר עליה בשוגג. ובענין זה איתמר נאמרה מחלוקת אמוראים, אם אמר: "שבועה שזרק פלוני צרור לים" או: "שבועה שלא זרק", רב אמר: אם התברר לאחר מכן שהוא שקר — הרי זה חייב, ושמואל אמר: פטור.

18 ומסבירים את שיטותיהם: רב אמר חייב, מדוע? איתיה ישנו בלאו והן, שכיון שהוא יכול להישבע גם על שפלוני זרק וגם על שלא זרק, הרי זה בכלל הדברים שחלה עליהם שבועה. ושמואל אמר פטור, מדוע? ליתיה אינו שייך בלהבא, שהרי אינו יכול להישבע שפלוני יזרוק או שלא יזרוק.

19 ושואלים: לימא בפלוגתא האם נאמר כי במחלוקת של ר' ישמעאל ור' עקיבא קא מיפלגי הם חלוקים, דתנן ששנינו במשנתנו, ר' ישמעאל אומר: אינו חייב אלא על העתיד לבא, שנאמר: "להרע או להיטיב" ויקרא ה, ד. אמר לו ר' עקיבא: אם כן, אין לי אלא דברים שיש בהן הרעה והטבה, דברים שאין בהן הרעה והטבה מנין שאסורים?

20 אמר לו: מריבוי הכתוב. אמר לו: אם ריבה הכתוב לכך לדברים שאין בהם הרעה והטבה, ריבה הכתוב לכך לשבועה על העבר.

21 ומעתה, האם נאמר כי רב דאמר שאומר שחייב על "שבועה שזרק פלוני" סבור כדעת ר' עקיבא שיש חיוב שבועה גם על דברים שהיו בעבר, ואילו שמואל דאמר שאומר שפטור סבור כר' ישמעאל, שאינו מחייב אלא על דברים לעתיד לבוא?

22 ודוחים: אליבא על פי שיטתו של ר' ישמעאל כולי עלמא לא פליגי כולם רב ושמואל אינם חולקים שאין שבועה "שזרק פלוני" חלה, שהרי השתא עכשיו מילתא דאיתא דבר שישנו שאפשר להישבע עליו בלהבא לא מחייב עלה עליו ר' ישמעאל אם נשבע עליו לשעבר, מילתא דליתא דבר שאינו יכול להישבע עליו בלהבא, כגון "שיזרוק פלוני", שהרי אין זה תלוי בו, מיבעיא צריך לומר שאינו יכול להישבע עליו על העבר?

23 כי פליגי כאשר נחלקו הרי זה אליבא על פי שיטתו של ר' עקיבא, כי רב סבור כר' עקיבא שאדם מתחייב על שבועה לשעבר, ואף "שזרק פלוני" בכלל זה. ושמואל אמר אומר: עד כאן לא שמענו שמחייב ר' עקיבא התם שם על שבועה לשעבר, אלא מלתא דאיתא דבר שאפשר להישבע עליו בלהבא מחייב ר' עקיבא אם נשבע עליו לשעבר, אבל מידי דליתיה דבר שאינו בלהבא — לא, אינו מחייב עליו. ואם כן אין מחלוקת רב ושמואל זהה למחלוקת ר' עקיבא ור' ישמעאל.

24 ומציעים עוד: לימא בפלוגתא האם לומר שבמחלוקת

25 של ר' יהודה בן בתירא ורבנן וחכמים קמיפלגי חלוקים הם רב ושמואל? דתנן ששנינו במשנה: נשבע לבטל את המצוה ולא ביטל — פטור מקרבן שבועת ביטוי, נשבע לקיים את המצוה ולא קיים — פטור על השבועה. שהיה בדין כלומר, מן הסברה היה שיהא חייב, כדברי ר' יהודה בן בתירא, שאמר ר' יהודה בן בתירא: ומה אם הרשות דבר שאין בו מצוה שאינו מושבע עליה מהר סיני לעשות — הרי הוא חייב עליה אם נשבע לעשות ולא עשה, מצוה שמושבע עליה מהר סיני לעשות — אינו דין שיהא חייב עליה אם נשבע לעשותה ולא עשאה?

26 אמרו לו חכמים: לא, אי אפשר לומר כך, אם אמרת בשבועת הרשות שכן עשה בה לאו כהן כלומר, שיכול להישבע לעשות מעשה או שלא לעשותו, תאמר בשבועת מצוה שכן לא עשה בה לאו כהן, שאף שיכול להישבע לקיים מצוה וודאי אינו יכול להישבע לבטלה?

27 אם כן, נימא האם נאמר שרב דאמר שאומר שחייב על שבועה לשעבר אף שאינה בלהבא, סבור כר' יהודה בן בתירא, שלדבריו מתחייב אדם גם אם נשבע לעשות דבר שאינו יכול להישבע שלא לעשותו, ושמואל דאמר שאומר שאינו חייב על שבועה שאינה בלהבא סבור כרבנן כדעת חכמים שלדבריהם אינו חייב על שבועה שאינה בלאו?

28 ודוחים: אליבא על פי שיטתו של ר' יהודה בן בתירא כולי עלמא לא פליגי הכל, רב ושמואל אינם חלוקים שבוודאי חייב על שבועה "שזרק פלוני", שכן השתא עכשיו, הרי אם שתהא שבועה בלאו והן לא בעי אינו צריך, וכי להבא ולשעבר בעי צריך?

29 כי פליגי כאשר נחלקו רב ושמואל — הרי זה אליבא דרבנן לפי שיטת חכמים שפוטרים בשבועה שאינה בלאו והן, שמואל סבור כרבנן כחכמים בפשטות, ורב סבור: כי לא מחייבי רבנן כאשר אין מחייבים חכמים — הרי זה דווקא על שבועה שאינה בכלל לאו והן, דכתיב שנאמר "להרע או להיטיב" ויקרא ה, ד בהדיא במפורש, אבל דבר זה של להבא ולשעבר, דמריבויא דקראי אתו שמריבוי המקראות באים ולא ממקראות מפורשים — מחייבי מחייבים חכמים גם בדבר שאינו להבא.

30 מתיב מקשה רב המנונא על שיטת שמואל ממה ששנינו, מי שאמר: "לא אכלתי היום" ו"לא הנחתי תפילין היום", ואמר לו חבירו: "משביעך אני", ואמר: "אמן", וכיון שענה "אמן" הרי זה כנשבע בעצמו, והתברר אחר כך שהיה זה שקר — הרי הוא חייב על שבועתו. ומעתה, בשלמא נניח "לא אכלתי" איתיה ישנו גם ב"לא אוכל", ואם כן, יש בזה לאו והן, עתיד ועבר. אלא "לא הנחתי" מי איתיה האם ישנו בשבועה לעתיד "לא אניח"? ולמרות זאת הריהו חייב!

31 הוא, רב המנונא, מותיב לה מקשה אותה את הקושיה הזו, והוא עצמו גם מפרק לה מתרץ אותה: מה ששנה התנא במשנה זו שחייב, לצדדין קתני שנה כלומר, כל אחד משני המקרים הללו לעניינו, מה ששנינו "לא אכלתי" שהוא חייב — הרי זה לקרבן, שהרי ישנו בלהבא, ומה ששנינו "לא הנחתי" שחייב — הרי זה לחייבו מלקות משום שבועת שקר, ולא לקרבן, שהרי אינו יכול להישבע כן לעתיד.

32 מתיב מקשה רבא גם הוא על שיטת שמואל, ממה ששנינו: איזו היא שבועת שוא? כגון שנשבע לשנות את הידוע לאדם, ואמר על עמוד של אבן שהוא במקום פלוני, שהוא של זהב, ואמר עולא על משנה זו: מהו הנחשב כידוע לאדם? והוא שניכר לשלשה בני אדם שהוא של אבן, ושזו היא שבועת שוא. ויש לדייק: טעמא הטעם, דווקא במקרה שניכר הדין כן, הא הרי אם לא ניכר — עובר משום שבועת ביטוי וחייב קרבן, ולשיטת שמואל אמאי מדוע? הא הרי אינו בשבועה להבא, שאינו יכול להישבע "יהא עמוד זה של זהב"!

33 הוא, רבא, מותיב לה מקשה אותה את הקושיה הזו, והוא מפרק לה מתרץ אותה: יש לדייק אחרת מן הדברים: אם הוא ניכר לשלושה בני אדם — עובר משום שבועת שוא, לא ניכר — אינו עובר משום שבועת שוא אלא עובר משום שבועת שקר ולוקה על כך במזיד. אבל אינו חייב קרבן משום שבועת ביטוי, שהרי אינו בלהבא.

34 ב ובענין מחלוקת רב ושמואל אמר אביי: ומודה רב המחייב על שבועת ביטוי גם אם אינה בלהבא, באומר לחבירו: "שבועה שאני יודע לך עדות" ואשתכח דלא ידע ליה ונמצא אחר כך שאינו יודע לו — שפטור משום שבועת ביטוי, שהרי אין זה אלא בהן ולא בלאו, הואיל וליתיה ואיננו בכלל "שאיני יודע לך עדות", כי כאשר נשבע כך שוב אינו מתחייב משום שבועת ביטוי אלא משום שבועת העדות, שיש בה דינים אחרים.

35 אבל אם נשבע "ידעתי" ו"לא ידעתי עדות" — הרי זה בכלל מחלוקת רב ושמואל, וכן "העדתי" ו"לא העדתי" — אף זה בכלל מחלוקת רב ושמואל. שלדעת שמואל כיון שאינו יכול להישבע באלה על העתיד אינו מתחייב גם לשעבר, ולדעת רב מתחייב עליה.

36 ואומרים: בשלמא נניח לשיטת שמואל שאמר: מילתא דליתיה דבר שאינו בלהבא לא מחייב עליה מתחייב עליו בשבועה לשעבר, להכי אפקה רחמנא משום כך הוציאה אותה התורה לשבועת עדות מכלל שבועת ביטוי, שיש לגביה כתוב מיוחד באותה פרשה: "...והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עוונו" ויקרא ה, א, משום שלשיטת שמואל לא היה מתחייב עליה משום שבועת ביטוי, שהרי יכול להישבע עליה רק לעבר ולא לעתיד, ולכן נתייחד לה דין לעצמה. אלא לשיטת רב שמחייב גם במקרה כזה משום שבועת ביטוי, למאי הלכתא אפקה רחמנא למה, לאיזו הלכה הוציאה אותה התורה מכלל שבועת הביטוי?

37 אמרוה רבנן קמיה אמרו חכמים לפני אביי: שמא לאיחיובי עליה תרתי לחייב עליה שתים, שני קרבנות "עולה ויורד", הן משום שבועת ביטוי והן משום שבועת העדות!

38 אמר להו להם: תרתי לא מציתו אמריתו שתים אין אתם יכולים לומר שיתחייב, דתניא ששנויה ברייתא: פרשה זו נאמר בה: "והיה כי יאשם לאחת מאלה" ויקרא ה, ה, ולשון המיעוט הכתובה שם מלמדת: לאחת אתה מחייבו, על כל אחת מאותן עבירות, ואי ואין אתה מחייבו שתים.

39 ושואלים: ואם כן, לדעת אביי למאי הלכתא אפקיה רחמנא לאיזו הלכה, לאיזה ענין הוציאה התורה את שבועת העדות מכלל שבועת הביטוי, לשיטת רב?

40 ומשיבים: לכדתניא לכמו ששנויה בברייתא: בכולן בכל העבירות שמביא עליהן קרבן עולה ויורד נאמר "ונעלם", וכאן בשבועת העדות לא נאמר "ונעלם", ומכאן למדים שבא הכתוב לחייב על המזיד בעבירה זו כשוגג, שבשבועת העדות חייב קרבן עולה ויורד גם אם משקר במזיד. ומשום כך הוצרך הכתוב להוציאה.

41 אמרו ליה רבנן לו חכמים לאביי, אימא אמור כך: משום כך הוציאה התורה את שבועת העדות מכלל שבועת ביטוי — לומר כי במזיד מיחייב חדא מתחייב קרבן אחד אם נשבע שאינו יודע עדות, בשוגג מיחייב תרתי מתחייב שתים, גם משום שבועת העדות וגם משום שבועת ביטוי!

42 אמר להו להם, לאו היינו דאמרי האם לא זהו שכבר אמרתי לכם ששנינו בברייתא: "לאחת" — ללמוד מכאן: חטאת אחת אתה מחייבו, ואי ואין אתה מחייבו שתים, הרי שיש מצב בו היה מקום לחייבו שתי חטאות אלמלא מיעוט זה, ואי ואם מדובר במזיד, מי איכא תרתי האם יש שתים שהיה מקום לחייבו? הרי בשבועת הביטוי אינו מביא חטאת אלא על השגגה!

43 רבא אמר בתשובה לשאלת חכמים: אין מקום לחייב על שבועת העדות גם משום שבועת ביטוי מטעם אחר, משום דהוה שהיה זה דין שבועת העדות, דבר שהיה בכלל של כל שבועות ביטוי ויצא לידון בדבר החדש, ולפי המדות שהתורה נדרשת בהן אין לך בו אלא חידושו בלבד, ואינו נכלל עוד בתוך אותו כלל, ולכן הופקעה שבועת העדות מכלל שבועת ביטוי בכל מקרה.

44 ושואלים: מכלל הדברים אתה למד שאביי שלא הסביר כך, סבר סבור: איתה יש לשבועה בעולם כלומר, יש צד של שבועת ביטוי גם בשבועת העדות, גם אם בפועל, בגלל מיעוט הכתובים, אינו מתחייב בשתי חטאות?

45 והאמר והרי אמר אביי: מודה רב, באומר לחבירו "שבועה שאני יודע לך עדות" ואשתכח דלא ידע ליה ונמצא שאינו יודע לו עדות — שפטור מקרבן על שבועת ביטוי, ומדוע? הואיל וליתיה ואיננו בכגון זה ב"איני יודע לך עדות", משום שהיא שבועת עדות. הרי שאין בה שבועת ביטוי כלל!

46 ומשיבים: הדר ביה חזר בו אביי מההיא. ואיבעית אימא ואם תרצה אמור: